אנחנו מתעוררים לא לצלצול השעון המעורר, אלא לנביחות הכלבים. השעון מראה 4:27 לפנות בוקר. בשעה הזו, אמא קמה לחלוב את הפרות, אז גם אנחנו קמים: לאן לשאת את דלי ההזנה, לאן לעזור לסנן את החלב...
אבל רציתי לישון! לא הצלחנו למצוא מקום לישון כל הלילה - היה חם, לא נשבה רוח בחוץ, והטמפרטורה מעולם לא ירדה מתחת ל-25 מעלות.
הלאדה שלנו, גורה מסוג אלבאי, מקבלת את פנינו בנביחת שמחה ומכשכשת בזנבה הקצוץ. ליבנו מתמלא אור מיד. היא, יקירתנו, בת שבעה חודשים היום! היא גדולה מאוד, אבל היא מתנהגת כמו ילדה.
האכלנו את החווה, אספנו את החלב (אספני חלב באים ולוקחים אותו למפעל החלב), הסענו את הפרות לעדר והלכנו לגינה בזמן שקרני השמש עדיין לא צרבו.
עכשיו זה זמן הקציר - הזמן המכריע ביותר. אבל השנה הזו מאתגרת: מלפפונים מסרבים לגדול, עגבניות מוכות ממחלות, וכל הצמחים סובלים מבצורת. ההורים שלי פיזית לא יכולים לעמוד בקצב ההשקיה של כל 5000 המטרים הרבועים של הגידולים. מכה נוספת היא המפעל הכימי באזור הסמוך. לעתים קרובות, גשם המיוחל מתגלה כקטלני לעונת הגידול של עגבניות, מלפפונים וענבים - לאחר שחרור עשן רעיל לאטמוספרה, כל הדברים המגעילים האלה מגיעים לערוגות הגינה שלנו עם המשקעים.
קטפנו כמה קישואים ודלעת בשלים ומצאנו כמה אבטיחים. כמה הילדים יהיו מאושרים כשהם יתעוררו!
בן שמח מחזיק אבטיח
הטל שכך, והגיע הזמן ללכת לאסוף חציר - חבר כבר דוחס את העשב היבש בעזרת ציוד מיוחד. פעם היו לנו שדות חציר: חגורות יער ואזורי דרכים, אבל אז הממשל לקח את כולם. עכשיו אנחנו זורעים אספסת בחלקות נוספות שלנו בשדה. אלה שאין להם חווה משתמשים בגינות האלה כדי לגדל ירקות.
התוספות האלה לא מושקות, אז אנחנו מקווים לגשם. והיה מעט מאוד מזה השנה. קציר החציר הראשון היה דל, השני היה טוב יותר. אף על פי כן, בשנה שעברה, שתי קצירות מילאו את אסם החציר (כ-700 חבילות חציר), בעוד שהשנה "לקחנו" רק 374 חבילות. הטיסה של היום הביאה עוד 82, אבל האסם לא מלא.
עד ארוחת הצהריים, כוחותינו אזלו. נתנו לכל בעלי החיים מים קרים והלכנו לנוח. משימות ודאגות חדשות מחכות לנו בערב. הפרות יחזרו מהעדר, וכל בעלי החיים יצטרכו לקבל מזון בפעם השנייה בתוך 24 שעות.
חבר משפחה הביא צנצנת דבש:
אין לו חווה גדולה, אבל הוא מגדל דבורים ופרים ויש לו צוות של ציוד חקלאי. כולם כאן שורדים אך ורק בזכות עבודתם הקשה.
ולבסוף, אראה לכם את היופי סביבי. הגינה הקדמית של אמא ריחנית:
בכל פעם שאני באה לבקר, אני מסתובבת סביב כל פרח ומתפעלת מהם. נראה לי שהם שונים לחלוטין משלי. יש בהם יותר מהחמימות של אמי.
כבר לילה בחוץ, ואני מסתובבת ומצלמת את הפרחים של אמא שלי. 
זהו, זה האחרון. אני רוצה לצלם את כולם ולשמור אותם בזיכרוני, אבל היום כבר נגמר.
ככה נראים סופי שבוע בכפר שלנו. כאן, כל שחר מביא דאגות חדשות ושמחות חדשות. אבל עבודה לא מקשה אנשים; היא הופכת אותם לטובים יותר, פותחת את ליבם.