דאצ'ה היא מקום נעים עם גינת ירק, גינה ובית קטן. זו הייתה בדיוק פיסת הטבע שהייתה לנו פעם. היינו צריכים למכור אותה לפני יותר מ-10 שנים. הייתי אז עדיין נער ולא הבנתי כלום. אם הייתי חוזר אחורה בזמן, לעולם לא הייתי מרשה את זה. ההורים שלי היו תושבי ערים ולא אהבו לחפור באדמה, אבל סבתי גרה בדונמים האלה. היא שלימדה אותי לעבוד ולעבוד על האדמה. אבל סבתי הזדקנה למדי, והדאצ'ה החלה לאט לאט לגדול יתר על המידה. היא נמכרה במהירות כמעט בחינם.
אבל הזיכרונות מהדאצ'ה נשארים בתמונות שאשתף אתכם. אני מרבה לחלום על המקום הנפלא הזה. כמובן, הכל שם צנוע, במקומות מסוימים אפילו מוזנח. אבל סבתי ואני ניסינו להשקיע בזה הרבה מאמץ. אבל התוצאות היו מינימליות, כשהן מגיעות מילדה בת 16 וסבתא בת 73.
היו לנו סך הכל 12 דונם. עבור דאצ'ה, זה נחשב הרבה. גודל החלקה הטיפוסי באזור שלנו הוא 6 דונם.
בדאצ'ה היה הכל:
- בית לבנים בן שתי קומות;
- שטח חניה לרכב;
- כֶּרֶם;
- גינה: תפוחים, אגסים, דובדבנים, שזיפים, משמשים, אשחר ים, חומוס;
- גינת ירק: מלפפונים, תפוחי אדמה, עגבניות, פלפלים, צנוניות, אפונה, עשבי תיבול שונים, קישואים, דלעת, חצילים, דלעת, כרוב.
- פירות יער: תותים, דומדמניות (כל הסוגים), דומדמניות, פטל, אוכמניות.
- מקום להירגע ולבשל בחוץ.
הדבר היחיד שחסר היה מקור מים בקרבת מקום. קהילת הגננים נבנתה על אתר של שדה פשוט, ללא מים בקרבת מקום.
כך נראתה הדאצ'ה שלנו (הכרם והבית עצמו):
הנה מבט על הגן (3 תמונות):
מבט על הגינה שלנו ועל בית השכנים שלנו:
ברור, כמובן, שהרבה דברים גדלים שם ברשלנות. יש הרבה עשבים שוטים. אבל תאמינו לי, היה קשה לסבתי ולי לשפר 12 דונם.
אם תסתכלו מקרוב על התמונה למטה, תוכלו לראות ענפים מתים שהיו זקוקים לגיזום טוב. למרות זאת, ירקן זה כבר עץ מת:
אחרי שעבדתי קשה בגינה, אהבתי להירגע בצורה מעניינת - לתפוס לטאות! למרות שנראיתי כמו "ילדה" אמיתית, שכבר איפרתי ופשוט רדפתי אחרי טרנדים אופנתיים, בעולם הקטן הזה, רחוק מהעיר, הפכתי ל"חרא קטן". חרקים, לטאות, עכבישים, זחלים, נמלים, עכברים - כל הדברים המגעילים האלה סקרנו אותי! במובן הטוב, כמובן. לא הרגתי אותם; תפסתי אותם, בדקתי אותם, ואז שחררתי אותם.
הנה ה"גביע" שלי (סליחה על הציפורניים הענקיות בתמונה, אני אומרת לכם שזה אופנה!):
תפסתי את היצור הקטן הזה, החזקתי אותו ביד אחת, וצילמתי אותו בשנייה. אגב, להגנת הלטאות - הן מאוד חמודות ויפות! והנשיכה שלהן בכלל לא כואבת, הן פשוט צובטות אותך בעדינות. יש אפילו לטאות גדולות יותר - ירוקות. הנשיכה שלהן חזקה יותר, כמו צביטה של האצבע עם אטב כביסה מתקופת ברית המועצות, אבל זה עדיין נסבל. וזה בכלל לא מפחיד. אני לא מבין את הבנות שצווחות למראהן. הן יצורים קטנים ומצחיקים.
עכשיו אני אראה לכם את השתילות שלנו. כמובן, סבתא עשתה את כל השתילה. אני פשוט עזרתי וניסיתי לזכור מה הולך לאן. היא גם טיפלה בשתילים שלה בעצמה. אני זוכרת שבחורף, היא הייתה שותלת חבורה של עציצים קטנים במרפסת: פלפלים, כרוב, עגבניות. כל כך הרבה שתילים... אני עדיין לא מבינה למה כל כך הרבה? אף אחד לא אכל אותם - את רובם נתנו.
אני מתבייש להודות בזה, אבל אני לא גנן גדול. כן, יש לנו עכשיו אדמה אחרת, אבל אני רק מתחיל לפתח אותה, ועדיין אין לי זמן. הדברים שנהגתי לעשות עם סבתי בצעירותי נשכחו מזמן... אני בקושי מצליח לזהות שתילי כרוב ועגבניות כרגע. אבל אני בהחלט אתעמק בכל זה בקרוב. אני צריך להתבגר קצת יותר ולמצוא קצת זמן.
אז, הנה אנחנו מתחילים - כרוב (אני לא מצליח להבין באיזה שלב של הבשלה הוא, נראה שכבר יש הרבה עלים, אבל הראשים עדיין לא נוצרו, או שככה זה אמור להיות?):
והנה הפלפלים, אני זוכר אותם, יש להם עלים מחודדים:
וכאן, נראה, "עגבניות" גדלות:
סבתי הייתה קושרת אותם למוטות מתכת חלודים (אפשר לראות אותם בתמונה), אבל עד כמה שאני יודעת עכשיו, אי אפשר לקשור אותם למתכת - זה מתחמם מאוד בשמש והצמח נכווה קשות. ובכן, מי ידע אז...
הבא בתור, יש לנו בצל ושום. היה בשפע. הוא גדל בכל מקום! כנראה לבד. למרות שהיו כמה ערוגות של בצל ושום שנשתלו במיוחד:
הבא בתור הוא מלפפונים. תמיד ציפיתי ל"פצעונים" הקטנים. סבתא קטפה לי את המלפפונים הקטנים הראשונים!
ועכשיו אני אראה לכם את פירות היער. הם הכי יפים!
זהו פטל שחור. למרות שסבתא קראה לו "פטל שחור". הוא גדל לבד. סבתא ניסתה לשתול אותו פעמים רבות, אך תמיד ללא הצלחה. אבל שנה אחת, הפטל גדל לבד, ובמקום אחר לגמרי.
איפה היינו בלי תותים אהובים על כולם? ישנם שני זנים. אחד מאוחר, השני מוקדם:
התותים עצמם אינם גדולים במיוחד. הם גדלים בדאצ'ה שלי כבר הרבה זמן, בערך 15 שנה באותו מקום. עכשיו אני יודע שהם מתנוונים וצריך להעביר אותם מעת לעת למקום אחר ולרענן אותם. הנה מהי היבול:
אני גם רוצה לספר לכם על אוכמניות. או שאולי אני טועה לגבי השם. סבתי נהגה לומר שזה "רואן משולב עם דומדמניות". פירות היער מתוקים להפליא, ממש סוכריים! הם לא עפיצים. הם כל כך עסיסיים, הם כמעט מתפוצצים מטעם! הם דומים מאוד לאוכמניות. אין גרעינים בפנים (או שאולי יש, אבל אי אפשר להרגיש אותם), רק את הבשר הכי עסיסי בפה. זה היה הפרי האהוב עליי. הוא היה יותר טוב מתותים. הייתי יכול לאכול חצי דלי! מעולם לא ראיתי או ניסיתי פרי כזה בשום מקום אחר.
הנה זה (גדל / מורכב):
אלו השתילות והקציר החשובים ביותר שלנו. יש עוד הרבה. אני בהחלט אכתוב על זה בהמשך. יש גם את הפרחים ששתלנו. אבל עוד על זה בהמשך; כבר כתבתי כל כך הרבה ועייפתי את כולם.
תודה על תשומת הלב!