אני אוהבת חתולים, אבל כשהם לא שלי, אני פשוט באה, מלטפת אותם, משחקת איתם, וזהו - בלי אחריות. זו הסיבה שגם לא נתתי לילדים שלי להביא הביתה גורים או גורים. ניסינו כמה פעמים, והיינו צריכים למצוא בתים חדשים לחיות. לא רק שהן דורשות טיפול, אלא שאנחנו הולכים לבקר את ההורים שלנו לעתים קרובות: מי יאכיל וידאג לחיות המחמד? אנחנו לא יכולים לקחת אותן איתנו!
כך חיינו. אבל השנה, כששמענו את שלושת ילדינו מתחננים לגור חתלתולים, ליבי צנח. נתתי להם רשות. ספציפית, גור חתלתולים, לא בוגר, כדי שנוכל לגדל אותו.
לא היינו צריכים לחפש הרבה זמן - יש המון מודעות באינטרנט לאימוץ או קניית בעלי חיים. לא בחרנו בכלב גזעי. בחרנו בבחור קטן ומסכן שחולץ מהרחוב אבל לא הצליח לשמור עליו.
הילדים היו כל כך מאושרים כשהחתלתול הובא הביתה! הוא היה מסכן, קטן, מפוחד ורזה, אבל כל המשפחה התאהבה בו מיד. קראנו לו טימופיי, או בחיבה טישקה.
אהבתי מאוד איך, ברגע שהוא התוודע לארגז החול שלו, הוא מיד ניסה אותו. אגב, לא טרחנו עם ארגז החול. פשוט שמנו קערת פלסטיק עמוקה ומילאנו אותה בכמה רשתות. אחר כך קנינו קצת חול, אבל הגור לא אהב את זה, ויותר קל לנו להשתמש בחול או ברשתות: הן תמיד בהישג יד ובחינם.
ביום הראשון רחצנו את התינוק וטיפלנו בכתפיו בטיפות נגד פרעושים וטפילים אחרים. שבוע לאחר מכן נתנו לו תכשיר נגד תולעים. התינוק התחיל לגדול ולהתחזק ממש לנגד עינינו.
בימים הראשונים האכלנו אותו באוכל מיוחד. קנינו חטיפים ארוזים מהסופר ונתנו לו חלב. אבל הוא טורף אוכל מהשולחן שלנו בשמחה. אז קנינו לטישקה תוסף ויטמינים ומינרלים והתחלנו להאכיל אותו בשאר האוכל שלו. במיוחד מאחר ויש לנו בשר ומוצרי חלב משלנו, תוצרת בית (מהכפר).
לא טרחנו להשתמש בכוסות או בבקבוקי מים. השתמשתי במיכלים קטנים רגילים לחתול. הם עושים את עבודתם בצורה מושלמת. צריך רק לשטוף אותם לעתים קרובות יותר ולהחליף אותם בעת הצורך.
החתול התגלה כחתול קטן ושובב מאוד: הוא קופץ על ספות וילונות, משחק בכל מה שנקרה בדרכו. הצעצועים האהובים עליו היו מיניון בננה ממולא מהסופרמרקט וכדור עם פעמון בפנים.
החתול שלנו מאוד חיבה ומחזיר את תשומת הלב שלו. הוא לא רוצה לישון בפקעת שלו; בלילה הוא מתגנב ושוכב לי או לילדים. בהתחלה לקחתי אותו בחזרה, אבל אז היא נתנה לו להישאר. כולם מרוצים.
הבת שלי אוהבת אותו במיוחד. היא מאוד מודאגת שהוא יברח בזמן טיולים בחוץ. כרגע, הוא עדיין מפחד לצאת החוצה ולסטות רחוק מהפתח, אבל בקרוב הוא יהפוך לאדון החצר הפרטית שלנו.
הוא מבקש לצאת החוצה בכוחות עצמו; ברגע שהדלת נסגרת, הוא עומד שם, מתחנן שיכניסו אותו שוב. אז אני מוציאה אותו לחצר מספר פעמים ביום, ובזמן שהוא לומד להכיר את האזור ומשחק בגינה, אני עושה את שלי ושומרת על ה"עוזר" שלי.
הבת שלי אפילו אמרה, "החתול הזה ואני בטח משפחה - יש לנו עיניים ירוקות!" והוא באמת הפך לחבר משפחה. למה התנגדתי לקבל נס כזה קודם?!